אהבה, תסמונת אספרגר והתפוח הגדול

מאת ג'ון סקוט הולמן

המקור:

http://www.heartspring.org/care/blogpost/love-asperger-syndrome-and-the-big-apple

ג'ון סקוט הולמן

"האהבה חייבת להוות אור, כשם שהיא מהווה אש".
- הנרי דייוויד תורו

"החיים לימדו אותנו שהאהבה היא לא התבוננות זה בזו, אלא התבוננות משותפת אל אותו הכיוון".
- אנטואן דה סנט-אכזופרי

מה זו אהבה? תשאלו עשרה אנשים שונים ובוודאי תקבלו עשר תשובות שונות. ברובן, התשובות האלו יהיו רגשיות באופיין, בטווח שבין רגשניות ועד למלאות תשוקה, ובין מתקתקות מרירות ועד לסתם מרירות… עם זאת, תשאלו אדם עם תסמונת אספרגר את אותה השאלה ואתם עשויים לזכות בהרצאה ספונטנית ומפורטת על תפקידם של הדופמין ושל הנוראפינפרין במערכת הרבייה האנושית.

סביר שהאספּי יודע על מה מדבר, אבל אם אהבה היא לא יותר מתגובה כימית, אז מה מעורר את התגובה הזו? מה גורם לאדם להתאהב, או להפסיק להיות מאוהב? האם אנחנו בוחרים את אהבותינו, או שהן בוחרות אותנו? מדוע ישנם אנשים המוכנים למות למען אהבה, בעוד אחרים מבלים את חייהם בבריחה מפניה? אלו הן התעלומות המעלות את האהבה לגבהים מיתולוגיים בלבותיהם ובנפשותיהם של נוירוטיפיקלים. אז אתם רוצים לגרום לאספּי הפטפטן להשתתק? פשוט תבקשו ממנו להגדיר "אהבת אמת".

לפני שאובחנתי עם תסמונת אספרגר, נעתי בין שתי גישות מטרידות ולא מספקות לגבי אהבה. בזמן מצבי הרוח היותר גרנדיוזיים שלי, האמנתי שאהבה היא סוג של אשליה נפוצה, המצאה שהופצה כדי להחזיק את ערוץ "הולמרק" בחיים. כאשר חבר או קרוב משפחה הביע את "אהבתו הנצחית" למישהי, הרגשתי כמו קולומבוס המוקף באידיוטים שהאמינו שכדור הארץ הוא שטוח. מצד שני, כאשר הרגשתי עצוב או חסר בטחון, לעתים קרובות חשדתי שהאהבה כן קיימת, אך שמסיבה כלשהי נמנעה ממני היכולת לחוות אותה.

מעולם לא חשתי "פרפרים בבטן", או תחושה של "ריחוף". זה לא אומר שאינני מסוגל לאהוב, או שאני לקוי באופן כלשהו. אני מאמין שאני חווה את מלוא טווח הרגשות האנושיים. רגשותיי, עם זאת, אינם זמינים עבורי כמו אצל אנשים אחרים.

חבר שלי אמר פעם שנראה שאני משתמש בהגיון כדי להגיע לרגשות. אם אתם מסוגלים להבין את האמירה הזו, אז אתם מסוגלים להתחיל להבין את תעלומתה של תסמונת אספרגר. בעוד שאני מודע היטב לתהליכי החשיבה שלי, אני מרגיש ניתוק מהרגשות שלי, המתעוררים לעתים קרובות זמן רב לאחר האירועים שעוררו אותם. זה כאילו שאני כל הזמן חווה את השיתוק וחוסר האונים הרגשי שנוירוטיפיקלים מקשרים עם תקופות של צער עמוק.

גורם נוסף המסבך את המצב הוא מודעותי המוגבלת לשפות גוף. מערך מורכב של רגשות וצרכים אנושיים מתוקשר לעתים קרובות באמצעות מספר מחוות קצרות; הנמכת העיניים, הקשיית השרירים, הצבת כפות הידיים והזרועות, וכו'… יכולות להשתלב כמו מלים במשפט ליצירת מסר ברור אחד. לחיות עם אספרגר זה כמו לראות את המלים אבל לא את המשפטים. אני לא מאמין שאינני מסוגל לפרש שפות גוף, אבל מוחי עסוק מדי בפעולות אחרות. לעתים קרובות טועים לחשוב שאני מאוד אנוכי ובלתי קשוב. זה בגלל שהמגבלות שלי אינן ניכרות בבירור. אתם לא תצפו מעיוור להבחין בתספורת החדשה שלכם.

הוסיפו לבעיות האלו את האובססיביות שלי, את החרדתיות שלי ואת התלותיות הכמעט ילדותית שלי, וזה מפליא שאני לא לגמרי לבדי, מתחבא מאחורי תריסים מוגפים היטב, מדבר רק עם הדג שבאקווריום שלי ובולע כדורי ווליום, בתקווה שיום אחד אעיז לצאת שוב מדלת ביתי.

אז, האם אספּים מסוגלים להחזיק קשרי אהבה בוגרים?

אהבה היא דבר מסובך וכל מערכת יחסים דורשת עבודה. תוסיפו לזה אוטיזם, והמעורבים בקשר חייבים להסכים לעבוד שעות נוספות.

נדרש אדם בוגר ומבין במיוחד כדי להחזיק בקשר קרוב עם אספּי, במיוחד אם זה קשר רומנטי. אדם אחד כזה הוא חברתי היפה והמבריקה קת, הלומדת משפטים במכללת ויליאם ומרי בוירג'יניה.

ג'ון סקוט הולמן וקת

כאשר פגשתי את קת, מייד התרשמתי מחיוניותה ומהאינטליגנציה שלה. דיברנו במשך הרבה שעות על פוליטיקה, דת, ואמנות. מעולם לא פגשתי מישהו שהתעניין במחשבות שלי כמוה. אגואיסט ככל שאהיה (ואיזה אספּי אינו?), זה היה קסום לפגוש מישהי שהחשבתי בכנות כשוות ערך אליי. בנוסף ליכולותיה האינטלקטואליות, קת התגלתה כנדיבה מאוד, מלאת רצון לספק את כל צרכיי. היא הייתה חלום בהתגשמותו, והיה קל מדי להאמין שהחסרונות האוטיסטיים שלי, שהיא עזרה לזהות, לעולם לא יפריעו לשותפות שלנו.

קת תמיד זיהתה את תחומי החוזק שלי. עם זאת, אני לא מאמין שהיא הבינה לגמרי את עוצמת החסרונות שלי עד הביקור האחרון שלי בוירג'יניה. במהלך ביקורי, נסענו ברכבת לעיר ניו יורק. קת השקיעה הרבה אנרגיה ודמיון בתכנון לוח הזמנים שלנו בניו יורק בהתאם לתחומי העניין המיוחדים שלי. ההתעקשות שלה לרגש אותי הייתה נוגעת ללב ויוצאת מהכלל. לרוע המזל, אספּים אינם השותפים הכי טובים לטיולים…

מהרגע בו ירדתי מהרכבת הייתי המום. החושים שלי הוצפו עד כדי כך שהתקשיתי להבדיל בין מראות לקולות, בין טעמים לריחות, בין מגע ל… דחיפות שאינן במקומן. לוחות מודעות, מוכרים בדוכנים ואנשים חסרי בית התחרו על תשומת לבי. מוניות צהובות מילאו את עיניי ואינספור שיחות סלולריות צווחניות וחד-צדדיות פרצו אל תוך אוזניי כמו סיבי זכוכית. הרכבות התחתיות הפחידו אותי. החום היה בלתי נסבל. האוויר היה דחוס ודביק כמו רוטב, והיה לו ריח של נקניקיות ושל שתן של חתולים.

לוח הזמנים שלנו היה מלא בפעילויות שנבחרו במיוחד למעני. לא היה לי זמן להחלים מההתרגשות שבפעילות אחת, לפני המעבר לבאה. נאחזתי נואשות בידה של קת בעודה גוררת אותי ברחבי העיר, בעודי משוכנע שאם ארפה ממנה, אפילו לשנייה אחת, אלך לאיבוד בין ההמונים ואהפוך לאחד מחסרי הבית הרבים של ניו יורק, המחזיק בשלט "הלכתי לאיבוד… צריך אוכל… אוהב אתכם תמיד".

חרדתי הלכה וגברה, עד שמאוחר בערב חוויתי לבסוף התקף חרדה בכיכר טיימס. האוטיסטית המפורסמת טמפל גרנדין מספרת שהיא חושבת אך ורק בתמונות. אני חושב כמעט אך ורק בעובדות ובסטטיסטיקות; מילה יחידה עשויה לשחרר המון מידע מתוך מאגר מוחי הנראה כנטול תחתית, מאורגן בקטגוריות ממסוימות לכלליות בפירמידה הפוכה. אינסוף המודעות שהקיפו אותי, בכל אחת גירויים המתחרים באחרות, גרמו להצפה נפשית. קת ואני מיהרנו בחזרה למלון, שבו התחלתי, בשקט ובאובססיביות, לנקות ולארגן את כל החפצים סביבי עד שהתמוטטתי מותש. קת, ללא ספק מבולבלת נואשות, ליטפה את מצחי באהבה עד שנרדמתי.

למחרת, התעוררנו כדי לחזור שוב על הכל. ההלם מהיום הקודם השאיר אותי מעורפל. ניצלתי את כהות החושים הזמנית הזו לשם גיבוש אסטרטגיה דרוויניסטית לשרידה בניו יורק. נראה היה שהמקומיים מתעלמים מכל המוסכמות החברתיות ומסתערים דרך ההמונים כאילו שחיי העיר הינם משחק פוטבול ענק אחד והכדור בידיהם.

התעלמות ממוסכמות חברתיות? אני יכול להסתדר עם זה בקלות.

הפכתי לאוהד נלהב מאוד של הגישה האגרסיבית החדשה הזו במוזיאון לאמנות מודרנית, בו הייתה לי הזדמנות לראות עבודות מאת כמה מהגיבורים שלי… לו יכולתי לפלס את דרכי מבעד להמונים. עכשיו, אני הייתי זה שגרר את קת. אני מאמין שזה היה שיפור, אבל ייתכן שהיא הובכה כאשר ביקשו ממני, בפעם השלישית, לא לגעת בציורים, או כאשר הזכירו לי ש- "אסור לרוץ במוזיאון". למרות ששוב ושוב לא הבחנתי בבניין האמפייר סטייט כאשר הלכנו ברחבי מנהטן, פילסתי את דרכי לאורך קומה שלמה של המוזיאון כדי לראות ציור בגודל של 25 על 32 סנטימטרים מאת סלבדור דאלי, שהבחנתי בו מזווית עיני. בנוסף, או שכן או שלא דרכתי על פרצופה של גברת זקנה.

לאחר שראינו את כל מה שהיה לראות עשינו את דרכינו אל עבר המעלית, בקושי נדחסנו פנימה. כשעמדנו דחוסים כתף אל כתף עם קבוצת תיירים אסייתים עצבניים, החלטתי שזה יהיה משעשע להצהיר בקול רם, "מעליות הופכות אותי לעצבני… ולפעמים זה גורם לי להקיא".

קת תקעה בי מבט רושף. על פי הבעות פניהם של האסייתים, היה ברור שהם הבינו אנגלית.

"מממ… אז מה חשבתם על הציור של וורהול?", הוספתי בחיפזון.

בערב, הלכנו למסעדה תאילנדית ועוד לפני שהמתאבנים הגיעו עלה בי רעיון. "נחשי מה, קת, המאמר הבא שלי הולך להיות על אהבה ומערכות יחסים. אני אכתוב על הטיול שלנו ואיזו בת זוג מדהימה את. את תאהבי אותו!". מייד שלפתי את האייפד שלי והתחלתי לכתוב… תוך שאני מתעלם ממנה לחלוטין לאורך שארית ארוחת הערב שלנו, למרות המבט המתלונן שלה, שהיה ברור לכל שאר הנוכחים במסעדה.

היה ברור שהטיול הסתיים.

בחזרה בוירג'יניה, ניסיתי להשלים עם תלאותיי בעיר הגדולה. בעודי שוכב במיטה לצד בת זוגי המבינה אותי ללא לאות, התחלתי לחוש אשמה על כך שלא יכולתי להעריך את כל מה שהיא עשתה בשבילי. בכל כך הרבה אופנים התנהגתי כמו ילד. באוחזי בחוזקה בידה כאשר טיילנו בניו יורק, הרגשתי כאילו שאני עדיין ילד בן שש הנגרר לאורך הסופרמרקט על ידי אמי. לא פלא שאמי קנתה רצועה לילדים. האם אהיה מסוגל אי פעם למערכת יחסים בוגרת?

"קת", אמרתי ברכות, "אני מצטער שעשיתי כזה בלגאן בניו יורק". הרגשתי כמו פורסט גאמפ המתנצל על שהרס מסיבה של הפנתרים השחורים.

קת נטלה את ידי והביטה אל תוך פניי, עיניה הירוקות חיוורות זוהרות לאור המנורה החלש. "לא עשית בלגאן בניו יורק".

הבטתי הצדה. "אני כל כך שקוע במחשבותיי עד שאני בקושי שם לב לרגשותייך או לצרכייך. אני מרגיש כל כך קרוב אלייך ועם זאת כל כך רחוק. אני לא בטוח שאני מסוגל להעניק לך את האהבה המגיעה לך", אמרתי.

"איזו מין אהבה זו? מה משמעות האהבה בעינייך?" היא שאלה.

ידעתי שההסבר על הדופמין לא יעבוד. נשמתי עמוקות. "אהבה היא… שגילית שיש לי תסמונת אספרגר? שראית אותי כפי שאף אחד אחר לא ראה. אהבה היא האופן בו הראית לי את ניו יורק? לעולם לא הייתי מסתדר שם בעצמי. אני אפילו לא מסוגל לשרוד בעצמי". עכשיו הפרזתי בחולשותיי. תמיד הייתי טוב בזה.

"תראי, קת, אני לא יודע מה את רוצה לשמוע. אני לא אביא לך תריסר וורדים רק כי אני אמור לעשות את זה. את טובה מדי עבור כרטיסי הברכה הזולים האלה. אם שום דבר אחר, לפחות אני כן… אני פשוט מפחד לאבד אותך. אני יודע שאני אוהב אותך כי אני מפחד לחיות בעולם אשר אינו כולל אותך".

"ו… ?" היא התעקשה.

"ו… אני פשוט אוהב אותך. זה הכל… אני אוהב אותך".

היא חייכה, וניצלה את מעט האנרגיה שעוד נותרה לה כדי למשוך אותי כלפיה. אלו היו יומיים ארוכים. לשם שינוי, הייתי מותש מכדי להיות הגיוני. אהבתי אותה… וזה היה מספיק.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>